בפרשת 'בלק' מופיעה האמרה המפורסמת ביותר, מהקללה שהפכה לברכה. וכך אומר בלעם: "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל". מפרש רש"י: "על שראה פתחיהם שאינן מכוונין זה מול זה".
ובילקוט שמעוני (בלק תשע"א) מבואר הדבר: "בשעה שירדו למצרים היו צנועים כל אחד ואחד בתוך אהלו, שנאמר: 'איש וביתו באו' – לא ראובן היה מביט באשתו של שמעון ולא שמעון באשתו של ראובן, אלא כל אחד באהלו צנוע. ואפילו כשהיו ששים ריבוא במדבר כך היו צנועים, ולא היה אחד מהם פותח פתחו כנגד פתחו של חברו. כיון שצפה בלעם וירא ישראל שוכן לשבטיו, התחיל משבחן: מה טובו אהליך יעקב".
בנושא גיוס הבנות לצבא מרבים לדבר על העניין הפיסי, וההבדל בין ההשפעה של אותו מאמץ גופני רב, על גוף האיש ועל גוף האישה. זה כל כך פשוט ושכל ישר, שלא צריך הסבר.
בשבוע שעבר פורסם ב'כאן 11' כתבה על חייל וחיילת שלפני 4 שנים מצאו עצמם יושבים בכלא צבאי 20 יום, ובימים אלה הם מתחתנים. (איזה יופי! צה"ל גם הפך למשרד השידוכים הכי גדול במדינת ישראל).
וכך אמר בכתבה הבחור שהיה אז מפקד בגדוד המעורב: "שמים בנות ובנים בני 18 ביחד, מה רוצים שיקרה?…". והוסיף עוד משהו שלא הוכנס לכתבה (דיברתי איתו), ש"כל הגדודים המעורבים זה לא רציני ולא מקצועי".
לא ההבדל ביכולות המבצעיות הוא שורש הבעיה כאמור. הצניעות, האיסור של קירבה יתרה בין בנים לבנות לפני הנישואים, המהווה את הבסיס של הקשר הקדוש בין איש לאשתו, מופר בעצם המציאות שיוצר הגיוס המשותף.
הבנות הדתיות שרוצות להתגייס הן בנות אידיאליסטיות, איכותיות, בנות שרוצות לתרום תרומה משמעותית לעם ישראל. בזה אין חולק. השאלה היא מה המקום הכי נכון לטווח רחוק.
מתנהלת במדינת ישראל כיום מלחמה על התודעה. לא קרב אלא מלחמה ממש. הסרטון הזה והסרטון על מסיימי קורס טיס הדתיים, האחרון, שבו מנסים לומר שהכול בסדר שאין פה בכלל בעיה, היא ניסיון של עצימת עיניים, לעומת מה שקורה באמת.
הדאגה היא לא רק לבנות ולבנים של המגזר הדתי, שיש להם מנגנוני הגנה בעצם המחויבות להלכה. אלא אפילו יותר, לבנים ולבנות של עם ישראל כולו. לפני כמה שנים הייתי בבסיס בצה"ל ובתוך השקם היה שלט גדול, פוגעני ומתירני, שלא קשור כלל לערכי צה"ל או למבצעים בשקם.
לא סתם מצווה עם ישראל על קדושת המחנה: "כי ה' אלוהיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויביך לפניך. והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך". גם הבנים וגם הבנות שמתגייסים, והחרדים לדבר השם, צריכים להקפיד לשמור על קדושת המחנה של הצבא הישראלי, כי המציאות שריבנו של עולם ישוב מאחורינו בגלל ערוות דבר הנמצא במחנה ישראל, זו הסכנה הגדולה ביותר הרובצת לפתחנו.
לפני 50 שנה התגייסתי לצה"ל כבחור חילוני. בגיל 24 חזרתי בתשובה. היום במבט לאחור ועל פי הנתונים היבשים והרטובים מדמעות של אושר והודיה לקב"ה, התרומה שלי לצה"ל ולשרות הלאומי היא הכי גדולה מכל חברי החילונים מאז. 7 בנים ובנות חנן אותנו ה' ועוד 31 נכדים ונכדות. אז בראיית התמונה הכוללת אין על הקב"ה ועל תורתו.
