בין קודש לחול/ טולי פיקרש
מחנה הימין, בצדק, לא שוכח ולא סולח לנפתלי בנט. בשר מבשרו של המחנה (יותר נכון היה בשר מבשרו של המחנה) מקים במו ידיו וידיו חברים איילת שקד, ניר אורבך וכול' ממשלת מרכז שמאל עם מרצ, העבודה ורע"ם, זה לא דבר שאפשר לקבל, אפילו במונחים של הפוליטיקה הישראלית. אני לא אשתמש במונחים של 'בגידה' אבל הקמת ממשלת לפיד-עבאס- בנט הייתה אגרוף בבטן עבור רבבות אנשי מחנה הימין, חלקם הצביעו לבנט אחרים לא האמינו שיעז לעשות את המהלך, ועל זה הם לא מוכנים לסלוח.
אבל אם מניחים לרגע בצד את האמוציות, תחושת האכזבה והעלבון, ומנתחים את ההחלטה של בנט בצורה קרה, מדובר במהלך מחושב של פוליטיקאי שקיבל הזדמנות של אחד לטריליון לזכות בתואר 'ראש ממשלת ישראל' עם מפלגה שנכנסת כולה באוטו וכזה שבמודע היה מוכן לשלם מחירים כבדים מאוד, העיקר לקבל את התפקיד.
מצד שני, מדהים ומרתק לראות מה עובר על השמאל בימים אלה. יונית, נאמר זאת כך. כבר הרבה זמן שלא נראתה רפיסות כזו במחנה השמאל במדינת ישראל. הם יצהירו הצהרות, יגישו הצעות, ינהלו קרבות מילוליים מול הימין, יתדרכו ש'או טו טו' הם מאבדים את זה, אבל בשורה התחתונה- כמעט מדי יום הם בולעים עוד צפרדע ועוד אחת, מבליגים ושותקים, רואים כיצד אג'נדות ימניות משתלטות על סדר היום של הממשלה והקואליציה, רואים כיצד הדברים עליהם נלחמו באופוזיציה וחלמו לממש בשבתם בקואליציה, נשארים על 'מדף ההבטחות שלא קוימו' אבל הם לא יעזו לחלום על פירוק קואליצית בנט- לפיד- עבאס. ניצןן הורביץ' כבר ראה כיצד בועטים את הנחייתו לאפשר הכנסת אוכל חמץ בפסח לבתי החולים, רק בגלל מחאה של ח"כ עידית סילמן; מירב מיכאלי ניסתה, כך פורסם, להעביר בקבינט החברתי- כלכלי הצעה להפעלת תחבורה ציבורית בשבת. עד שהמידע הגיע לבנט וזה הורה מיד לעצור את הדיון, ומיכאלי נאלצה למשוך את ההצעה ואף להסביר שחלילה לא התכוונה להפיל את הממשלה. החלום של ארגוני השמאל הקיצוני ונציגיהם בכנסת לראות את חומש ואת הישיבה בחומש מפונים הולך ונגוז, לפי שעה. שר הביטחון, בני גנץ, בשר מבשרו של השמאל- מרכז משיב בשם המדינה לעתירה כי ה'יישוב יפונה' אבל לא ברור מתי… ועדת השרים לחקיקה אישרה הצעת חוק של האופוזיציה האוסרת על הנפת דגלי מדינות אויב ובכלל זה דגלי הרשות הפלשתינית באוניברסיטאות, למרות מחאת שרי השמאל. גם אם בסופו של דבר, ההצעה לא תקודם, עמדות השמאל שוב לא נספרות.
השאלה היא מדוע ? מדוע מוכנים ניצן הורביץ, מירב מיכאלי, תמר זנדברג וכול" לספוג ולספוג, העיקר להישאר בשלטון. זה לא שהם לגמרי נטולי הישגים, אבל דברים שיקרים לליבם, נדחפים עמוק עמוק לארון ההבטחות שלא מומשו וכנראה גם לא יקוימו, הכל בשם תחזוקת או המשך החייאת 'ממשלת השינוי' הנמצאת במצב קשה כבר תקופה. יש לכך הסבר אחד. כל חבורת השמאל הזו יודעת היטב שהם קיבלו מתנה מבנט, שקד, אורבך וחבריהם שספק אם תחזור ב- 20 השנים הבאות. גם הם יודעים כי בכנסת קיים רוב ברור לימין, שרוב העם מחזיק בעמדות של ימין או ימין מתון, והבוננזה שנפלה עליהם, בדמות חזרה לשלטון אחרי שנים רבות מאוד באופוזיציה, ספק אם תחזור בעתיד הנראה לעין. אז נכון שההסבר שלהם לציבור הוא ש'הם מוכנים להבליג הרבה, העיקר לא לראות את נתניהו חוזר לשלטון'. זה אכן טיעון נכון מבחינתן, אבל נדמה לי שיותר מאימת חזרת ה'ביבי' , הם רוצים לאחוז עד כמה שאפשר במנעמי השלטון, ברכבי השרד, הלשכות המפוארות, הטיסות המפנקות לחו"ל וכול'. כמו שילד שנכנס לחנות ממתקים אחרי שנים שההורים אסרו עליו ועכשיו הם רק רוצה לזלול ולזלול עוד ממתק ועוד ממתק, זו, לדעתי, התחושה שמלווה גם את שרי וחברי מרצ, העבודה , יש עתיד ואולי גם כחול לבן.
מה שמדהים הוא שהציבור ששלח אותם לכנסת לקדם את האג'נדה של השמאל, מוכן להבליג ולשתוק, לא לבקר ולא ללחוץ על נבחריו ש'יתחילו לעבוד' ולקדם את המטרות שלשמם נבחרו, העיקר לא לראות את נתניהו, אמסלם, רגב ,כץ וחבריהם חוזרים לשלטון. ארגוני שמאל שמיררו לנתניהו וחבריו את החיים, שיצאו שבת אחרי שבת לבלפור, שותקים עכשיו כמו דגים בים. מי יודע, במציאות כזו, אולי בכלל האינטרס של הימין, צריך לאפשר לממשלה הזו להמשיך להתקיים.
