העולם מלא בפיתויים – צריך להכיר במציאות

שמעתם פעם על 'קַרְטֶל פובוס'?

אם זה נשמע לכם כמו משהו הקשור לעולם תחתון, אינכם
טועים. הבעיה היא שהוא קשור לא רק לעולם תחתון אלא גם
אלינו.
בשנת 1924 התכנסו במפגש סודי כמה בעלי בתי חרושת
בארצות הברית. השיחה והסיכום נודעו לימים כ"קונספירציית נורות
החשמל".
45 שנים לפני כן, כשתומס אלווה אדיסון פיתח את הנורה
החשמלית לאחר ארבע שנות מאמץ ויותר מ 2,000- ניסיונות )כן,
אסור להתייאש( היא הצליחה לשרוד 2,500 שעות. שתי נורות
שיוצרו בשנה זו עדיין נמצאות במצב תקין, ומוצגות במנלו פארק,
הן מודלקות שם ליום אחד בכל שנה – יום ההולדת של אדיסון.
הסיפור הזה לא מצא חן בעיני יצרני הנורות שהתכנסו בחדר
הסגור. הם יסדו קרטל בשם "פובוס", כדי להעלות רעיונות כיצד
להגביר את רווחיהם, והתוצאה היתה: התחייבות הדדית שלא לייצר
נורה המסוגלת לפעול יותר מ 1,000- שעות!
טובי המהנדסים והמפתחים השקיעו ימים ולילות, ו'הצליחו'
לייצר נורה טובה פחות מזו של אדיסון. השערוריה הזו עברה
בשלום ולא דלפה החוצה מפני שכל אחד מחברי הקרטל הפקיד
סכום עצום בקרן משותפת, שהיתה אמורה להתחלק רק בין אלו
שעמדו בהתחייבות.
אם אתם רוצים לדעת עד כמה מרושעת ההתנהגות הזו,
תוכלו ללמוד על כך מנוּרה פשוטה שהוברגה לתקרה של תחנת
כיבוי אש בעיר ליימבור בקליפורניה שבארצות הברית. היא

דולקת ללא הפסקה משנת 1901 ! כן, יותר מ 117- שנים, נכון
לשעת כתיבת שורות אלו. את האבסורד משלימה תקלה
שהתרחשה לא מכבר: הנורה כבתה. הכבאים התעוררו מאבלם
זמן קצר אחר כך, כאשר גילו שמכשיר האל-פסק שחובר למנורה
הוא ששבק חיים, אבל היא עוד נושמת… בעידן הרשת המקוונת
פתחו אתר המשדר און ליין מתחנת הכיבוי, ומאז כבר נאלצו
להחליף כמה מצלמות…
עכשיו נותר לכם רק לתאר לעצמכם איך מתנהגים הברנשים
הללו ממפעלי הנורות וכפיליהם כאשר הם רוכשים מפעל לייצור
מזון.
ובכן, איננו צריכים לתאר זאת לעצמנו, מפני שזהו בדיוק מה
שקורה.
שמעתם פעם על ג'פרי דאן?
בשנת 2001 היה ג'פרי דאן נשיא קוקה קולה בצפון אמריקה
ודרום אמריקה. דאן אהב את עבודתו והצליח בה. בגיל 44 הוא
ניהל מכירות בהיקף של כעשרה מיליארדי דולרים בשנה. ביום
בהיר אחד הגיע למשרדו ספר שכתבו שני רופאים על הנזקים
העצומים שבצריכת סוכר. דאן קרא את הספר וחשב לעצמו
שהתיאוריה של הכותבים נשמעת הגיונית.
באותם ימים התאמצה החברה להגדיל את מכירותיה בברזיל,
מדינה שהיה בה פוטנציאל צמיחה עצום ומעמד בינוני מתפתח,
אך רוב תושביה עדיין חיו בשכונות עוני ולא אכלו הרבה אוכל
מעובד. קוקה קולה פיתחה עבורם פחיות קטנות שנמכרו ב 20-
סנט, כדי להרגיל אותם למשקה. באחד מסיוריו באחת משכונות
העוני של ריו דה ז'ניירו, אמר לו קול ברור בראשו: "האנשים
האלה זקוקים להרבה דברים. אבל הם אינם זקוקים לקולה".
דאן חזר למטה החברה הבין לאומית, באטלנטה, והחל לנסות
לעודד את חבריו המנהלים לשנות את התנהגותם לאחראית יותר

כלפי הצרכנים. הוא פיתח מותג מים בבקבוק של החברה, והמריץ
להפסיק לשווק קוקה קולה בבתי ספר.
בשנת 2004 פוטר דאן מחברת קוקה קולה.
את הסיפור הזה מביא העיתונאי האמריקאי מייקל מוס, בספרו
"מלח, סוכר, שומן: איך ענקיות המזון גרמו לנו להתמכר", כדי
להמחיש את התזה העיקרית שלו: חברות החטיפים והמזון
המעובד גרמו לנו להתמכר למלח, סוכר ושומן. עשרות שנים
מפתחות יצרניות המזון המעובד מוצרים שמנים, מתוקים ומלוחים
יותר ויותר. המטרה היא כמובן לגרום לנו לקנות עוד ועוד
מהחטיפים הטעימים בשקיות הצבעוניות והמרשרשות ובכך לנפח
את רווחיהן. הן מסתייעות בשיווק אגרסיבי, שחלק גדול ממנו
מכוון לילדים, ובמקביל הן מנצלות את השינויים בהרגלי העבודה
בכל העולם. שעות העבודה התארכו, שני בני הזוג עובדים, ויש
פחות פנאי לבשל, וכולם קונים יותר אוכל מוכן.
התוצאות הרסניות: מגפת השמנה במבוגרים )בשנת 2003 היה
אמריקאי ממוצע כבד בכעשרה קילוגרמים מאשר אמריקאי בגילו
ארבעים שנה לפני כן!(, השמנת ילדים, סוכרת נעורים, מחלות לב
ולחץ דם גבוה.
בספרו הוא מצטט את אחד ממרואייניו שקרא ליצרנית המזון
הענקית 'נסטלה': "בנק שוויצרי שמדפיס אוכל".
גם המאפייה ליד הבית שלכם והאופה החביב האופה הכל
בעצמו, נניח, אינה יכולה להרשות לעצמה לאפות מוצרים המכילים
כמות סוכר, שומן ומלח, פחותה מאלו שאנחנו יכולים לרכוש
במכולת במארז, כי אחרי טעימה אחת לעולם לא נשוב אליה.
על "נקודת האושר" ) Bliss point ( שמעתם?
אני חושב שזה הכינוי הכי תמים שהיה אפשר להעלות על
הדעת למשימה מרושעת כל כך, כפי שהיא מוגדרת בספרו של
מוס: "הטווח של כמות הסוכר, שיהיה די מתוק כדי שיהיה לנו

טעים, אך לא מתוק מדי". בגלל הבריאות? תשכחו מזה. כי אילו זה
יהיה מתוק מדי, לא נוכל לסיים את החבילה…
חברות כמו קוקה קולה מתמחות במחקרים מהסוג הזה,
שמטרתם למצוא את כמות הסוכר המינימאלית שתגרום לנו לגמור
את הפחית, אך גם, שימו לב, תאפשר חיסכון בעלויות הסוכר.
מזעזע כל כך. ברשותכם אחזור על כך שוב: כאשר הם מצמצמים
את כמויות הסוכר, הם אינם עושים זאת כדי שאנחנו נהיה יותר
בריאים, אלא כדי לחסוך בעלויות שלהם!

משה טרייטל הוא יו"ר ארגון הגומל ומחבר רב המכר "כיצד להיגמל מהרגלים שליליים ומהתמכרויות" בעריכת הרב נחום צבי מנדלסון לתגובות והארות m0544613558@gmail.com

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן