אקטואליה בפרשה/ עו״ד שולי וייס

אקטואליה בפרשה/ עו״ד שולי וייס

כיצד נוהג האדם כאשר חייו עומדים לפני סיומם ?

חסד גדול עשה לנו הבורא בכך שמנע מאדם לדעת יום פקודתו.
כולנו בני תמותה וכל אדם הקם בבוקר יודע כי יכול וזהו יומו האחרון. עם זאת, כולנו חיים מתוך תחושה כי הקץ רחוק ויש לנו את כל הזמן שבעולם לעשות כל שליבינו חפץ.

אך, כיצד נוהג אדם כאשר חייו באמת עומדים לפני סיומם? מה בוחר אדם לעשות כאשר הוא יודע כי אלו שעותיו האחרונות?
התשובה לכך הינה אישית מאוד ומראה פני המוות ככל הנראה מוציא מכל אדם את הזיקוק הטהור ביותר של תכונותיו האמיתיות.
פרשת השבוע פרשת ויחי והפטרתה מביאים לנו שני סיפורים של שנים מגדולי עמינו אשר עמדו נוכח פני המוות ובחרו, בשתי דרכים שונות של פרידה להפרד מילדיהם.

שתי הדמויות המופיעות בפרשה ובהפטרה הן שתי דמויות אשר יחסיהם עם בניהם היו, בלשון המעטה, מורכבים לכל אורך חייהם.
הראשון, יעקב אבינו, אשר במהלך חייו לא הסתיר מילדיו את העובדה כי העדיף את בני רחל על אחיהם, דבר שהוביל לקרע נורא במשפחה, בחר בדרך הפיוס והברכה. הפרשה מספרת לנו על שלוש פעולות אותם מבצע יעקב לפני מותו. באקט הראשון דואג יעקב לעצמו, הוא מזמן את יוסף בנו אליו ומשביע אותו כי יעלה את עצמותיו לקבורה בקבר אבותיו בארץ כנען.

באקט השני מתפייס יעקב עם יוסף. יעקב מזמן את יוסף אליו ויוסף בוחר להגיע עם שני בניו, אותם יעקב כלל לא מכיר.
הכתוב איננו מסביר לנו מדוע יעקב, אשר חי כבר 17 שנה לצד בנו איננו מכיר את נכדיו. תהיה הסיבה לכך אשר תהיה, יעקב חוזר בו מהתעלמותו מנכדיו ומודיע ליוסף כי הוא מקבל את שני נכדיו ואף רואה בהם כבנים. בכך מעלה יעקב את דרגדתו של יוסף לדרגת בן בכור הזכאי לכפל ירושה והזוכה לברכה הראשונה מאביו.

באקט השלישי מברך יעקב את כל שאר בניו, איש על פי מדיותיו ואיש על פי אופיו. ניתן להתרשם כי יעקב ניחן בעין חדה ומכיר כל אחד מבניו ובוחר לצייד כל בן בברכה אישית, מעין ברכת הדרך, לפני מותו, ברכה שתלווה את הבנים דורות קדימה.
לא בכדי הפכו ברכות יעקב, בחלקן לפחות, לנכס צאן ברזל בתרבות היהודית לכל אורך הדורות ואבות גם כיום ממשיכים לברך את ילדהם בברכת הבנים כפי שברך יעקב את אפריים ומנשה, והדימויים המופיעים בברכות מעטרים את בתי הכנסת בכל קהילות ישראל.
הסיפור השני לקוח מספר מלכים א' והוא סיפור פרדתו מהעולים של דוד המלך.
סיפור זה שונה תחלית השינוי מסיפורו של יעקב.
על מורכבות מערכת היחסים בין דוד לבין ילדיו השונים אין צורך להרבות במילים, אהבה גדולה לא תמיד הייתה בין בני ביתו השונים.
נקודת הדמיון בין שני הסיפורים הינה זימונו של שלמה, שאיננו בנו הבכור של דוד, והכתרתו ליורשו. שוב אקט של מתן בכורה לבן צעיר.
כאן מתחיל הדמיון וכאן הוא מסתיים. דוד המלך לא בחור בדרך הברכה אלא בדרך של סגירת חשבונות.
בהמשך הסיפור, בקריאה ראשונה, נראה כאילו דוד מנחה את שלמה לקראת שבתו על כס המלוכה אך בקריאה מעמיקה מעט יותר ניתן לראות כי דוד איננו מנחה את שלמה לגבי העתיד אלא סוגר חשבונות עבר. מי טוב היה אל דוד ויש להשיב לו כגמולו ומי בגד בדוד ויש להוציאו להורג. (ספויילר, שלמה סוגר את החשבונות ואף מנצל את ההזדמנות לסגירת חשבונות אישית שלו).
שני הסיפורים הללו מלמדים אותנו כי המצאות נוכח פני המוות מוציאה מכל אדם את הזיקוק האמיתי של אופיו.

סיפורים אלו הזכירו לי את המשנה המפורסמת ממסכת יומא (פרק ח' משנה ט'):
"האומר: אחטא ואשוב, אחטא ואשוב, אין מספיקין בידו לעשות תשובה"
משנה זו תמיד קשה הייתה לי. הרי אם אדם חוטא ושב ושוב חוטא ושב פעמים רבות, הרי שיש סיפק בידו לעשות את התשובה, הלו הוא עשה זאת פעמים רבות.

אלא שמסיפורים אלו אנו למדים כי ברגעיו האחרונים אין אדם יכול לבנות על התשובה. ברגעים אלו, גם אם כל חיינו דמינו אותם בדרך מסויימת, בסופו של דבר יוציאו מאיתנו את האמת, את אופיינו המזוקק ביותר.
הרגע האחרון, רגע הפרידה הינו רגע של אמת.
מי יתן ונזכה כל אחד מאיתנו להגיע לרגע זה בשיבה טובה, מוקפים באהבה ושלמים עם עצמינו ועם זולתנו.
שבת שלום.

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן